נקודות מפתח
המסמך בן 39 העמודים שפורסם בשם National Association of Muslim Police (NAMP) - והופץ מכתובת @muslim.police.uk - מציג עצמו כטיעון מוסדי נגד «anti-Muslim hatred». מטרתו האמיתית, הניתנת לקריאה פרק אחר פרק, היא להשריש בתוך המשטרה הבריטית עצמה את המסגרת המושגית ואת אוצר המילים של איסלאמיזם האחים המוסלמים, בראש ובראשונה על ידי מחיקת המילים המציינות את האיסלאמיזם והג'יהאדיזם מן הלקסיקון המשטרתי.
הטקסט משלב שלוש פעולות: 1) ערבוב פולמוסי של הציונות ושל שנאת המוסלמים, המכנה את צה\"ל ואת מדינת ישראל «ארגון טרור»; 2) טשטוש סמנטי של האנטישמיות בדרך אטימולוגית; 3) דרישה מבצעית לאסור את המונחים «Islamist», «Jihadist» ו«fundamentalist» בדוקטרינת מאבק הטרור הבריטית.
1. מניפסט פוליטי המופץ בחותם המשטרה
המעמד המוסדי של המסמך הוא הראשון שצריך להדליק נורה אדומה. אין מדובר במסה אקדמית שפורסמה באופן אישי, אלא בטקסט החתום בידי סגן נשיא אגודה המוכרת בתוך כוחות המשטרה הבריטיים עצמם, המופץ מכתובת דוא\"ל ב-muslim.police.uk, על נייר מכתבים של NAMP / Scottish Police Muslim Association ובלוגו הרשמי שלהם.
NAMP מוכרת בידי National Police Chiefs' Council כ«staff association». משימתה המוצהרת - ליווי שוטרים מוסלמים - התרחבה לתפקיד של לובי דוקטרינרי, שמסמך זה הוא שיאו המפורש ביותר. כותרת הטקסט אינה מותירה ספק: מדובר במעבר «From Past Prejudices to Present Policies», קרי בהפיכת נרטיב אקטיביסטי למדיניות ציבורית.
מנגנון זה - אגודה קהילתית דתית המייצרת, מתוך מוסד ריבוני, את מסגרת החשיבה שאותו מוסד אמור לאחר מכן לאמץ - הוא הדוגמה הטהורה ביותר למה שעבודות CERIF מכנות חדירה מוסדית של האחים המוסלמים: לא הסתננות חשאית אלא תפיסה גלויה לחלוטין של מוסדות הקואופטציה הפנימית, המועמדת לשירותה של דקדוק אידאולוגי חיצוני.
2. הציונות מורמת לכדי «ביטוי של שנאת המוסלמים»
פרק 3 של המסמך חוצה סף שנדיר להגיע אליו בתוצר מוסדי של משטרה. בעמוד 16 קוראים:
ההיגד הוא בעל היקף מדהים. התנועה הלאומית היהודית - המאגדת חלק ניכר מיהודי העולם, שרוב המפלגות הפוליטיות בדמוקרטיה המרכזית של המזרח התיכון מאמצות אותה, והמוגנת בידי הפסיקה הבריטית בעניין Equality Act 2010 - מכונה כאן כולה «manifestation of anti-Muslim hatred». משוואה זו מחוללת שני אפקטים מיידיים ומאורגנים פוליטית.
ראשית, היא מכשירה, מתוך המשטרה הבריטית, את השימוש באנטי-ציונות כקטגוריה מבצעית. שוטר המאמץ טענה זו יראה בהנפת דגל ישראלי, בהבעת תמיכה בישראל או בביקורת על החמאס «anti-Muslim hate incident» אפשרי. ההיפוך מוחלט: מה שהדוקטרינה הבריטית למאבק ב-hate crimes מגינה עליו (הבעת שייכות יהודית ולאומית) הופך למה שיש, נהפוך הוא, לפקח עליו כסימפטום של שנאה גזעית.
שנית, היא מיישרת מילה במילה את אוצר המילים המשטרתי עם זה של ארגוני האחים המוסלמים ושל החמאס, שלגביהם האנטי-ציונות מבנה את כלל הרטוריקה האקטיביסטית. NAMP אינה מנסחת מחדש, אינה מסייגת, אינה מתרגמת: היא מאמצת כמות שהיא את רטוריקת התעמולה, במסמך פנימי של המשטרה.
3. הגדרת צה\"ל המפורשת כ«ארגון טרור»
הפעולה מושלמת, בעמוד 30, ברשימה שמית מזעזעת:
צה\"ל (IDF) - הצבא הסדיר של מדינה בעלת ברית של בריטניה, שותפת שיתוף פעולה בתחום המודיעין והביטחון - מכונה במפורש «Zionist terrorist group» במסמך של NAMP. ללא כל סיוג, ללא כל הבחנה בין מבצעים צבאיים לאירועי מלחמה, ללא כל אזכור להחלטות הערכאות הבינלאומיות: ההגדרה «רצח עם» מיושמת ללא אבחנה על אירועים השייכים לקטגוריות משפטיות שונות בתכלית (קיביה 1953, כפר קאסם 1956, סברה ושתילה 1982 - שבהן האחריות הישירה מוטלת על הפלנגות הנוצריות הלבנוניות - מבצעים צבאיים בעזה 2008-2014).
ערבוב זה, מפי אקדמאי אקטיביסט, היה חסר השלכות. מפי סגן נשיא אגודה המוכרת בידי מפכ\"לי המשטרה, הוא מחולל מדיניות ציבורית: הוא מזמין כל שוטר מוסלמי לראות עצמו, במילוי תפקידו, כמתנגד מוסרית לצבאה של מדינה שותפה - ולראות כ«anti-Muslim hatred» כל שיתוף פעולה דו-צדדי עמה.
4. טשטוש סמנטי של האנטישמיות
פרק 3 מפתח פעולה אטימולוגית בעלת השלכות משפטיות ניכרות. בצטטו את ג'ון אספוזיטו, מסביר המחבר:
נימוק זה, המציג עצמו כמלומד, הוא פעולה פוליטית. האנטישמיות מציינת, בכל הפסיקה האירופית בת זמננו, את שנאת היהודים כקבוצה - זו המשמעות שהעניקו לה וילהלם מאר (שטבע את המילה ב-1879 דווקא כדי לתאר את עוינותו שלו ליהודים), אחר כך כמעט כל היסטוריוני השואה, ולאחריהם הברית הבינלאומית להנצחת השואה (IHRA), שהגדרת העבודה שלה מאומצת כיום בידי עשרות מדינות. הרחבת האנטישמיות אל «כל מי שדובר שפה שמית» פירושה דילול משפטי של ההגנה הספציפית המגיעה ליהודים, והכנסת שנאת המוסלמים לאותה מסגרת חוקית - בעוד שזו מכוסה כבר בבריטניה על ידי Crime and Disorder Act 1998 ו-Hate Crime and Public Order (Scotland) Act 2021.
הטיעון האטימולוגי מופרך, יתרה מזו, בידי הבלשנים: «Semitic» הוא מונח מן המאה ה-18, שנטבע לסיווג שפות, ולעולם לא עמים. אף מומחה לאנטישמיות בת זמננו - מחנה ארנדט עד ליאון פוליאקוב, מפייר-אנדרה טאגיף עד ג'פרי הרף - לא תמך מעולם בטענה המובאת כאן. היא שייכת לאפולוגטיקה פוליטית, לא לניתוח.
5. הדרישה המבצעית: למחוק «איסלאמיסט» ו«ג'יהאדיסט» מאוצר המילים של המשטרה
כל הקודם משמש להכנת הדרישה המבצעית המנוסחת בפרקים 7 ו-10. היא ברורה:
המילה «Islamist» מציינת פרויקט פוליטי הנבדל מן האיסלאם כדת. דווקא משום שהבחנה זו מהותית היא בלתי נסבלת עבור זרם האחים המוסלמים: היא מזהה אותו כשחקן פוליטי. הצעת NAMP - להחליף את «Islamist» ב«Anti-Western Terrorism» - מבטלת את עצם האפשרות לנקוב בשם היריב האידאולוגי באופן פוליטי.
6. הגדרה גמישה של «anti-Muslim hatred»
המסמך מציע הגדרה משלו ל«שנאת המוסלמים», הראויה להיקרא מילה במילה:
שלושה מאפיינים הופכים הגדרה זו למלכודת משפטית. ראשית, היא כוללת את «העמדות», ולא רק את המעשים או הדברים - ופותחת פתח לענישת דעות שלא הובעו. שנית, היא כוללת את «השנאה כלפי האמונה», קרי את הביקורת התאולוגית, הדוקטרינרית והפילוסופית על הדת המוסלמית - מה שמנוגד חזיתית לחירויות המובטחות ב-Equality Act 2010 ולעיקרון הבריטי של ביקורת מותרת על הדתות. שלישית, היא משתרעת על «הרכוש המוסלמי», קטגוריה ללא הגדרה משפטית מדויקת, העשויה לכלול מסגד, חנות חלאל או נכס פיננסי - ופותחת דרך רחבה לאינפלציה משפטית.
הגדרה זו מאמצת את הפגמים העיקריים של הגדרת ה-APPG הבריטית ל«איסלאמופוביה» (2018), שדוח ג'נקינס–גיליגן פירק שיטתית ב-A False Compromise (סיכום CERIF 2026/03). NAMP, שוטרים, מציעה למעשה את אותה מסגרת נורמטיבית כמו הארגונים האקטיביסטיים הפועלים להפללת הביקורת על האיסלאם - אך הפעם עטויה בסמכותה המוסרית של המשטרה עצמה.
7. אפולוגטיקה קוראנית סלקטיבית ורוויזיוניזם היסטורי
פרק 9 נוטל על עצמו הוכחה שאפתנית: דין המלחמה האיסלאמי «predates and surpasses» (קודם לדין הבינלאומי ההומניטרי ועולה עליו). המחבר מצטט את סורת אל-בקרה, פסוק 190 («הילחמו בדרך אללה באלה הנלחמים בכם, ואל תפרו את הגבול»), ואת סורת אל-אנפאל, פסוק 61 («ואם נטו לשלום, נטה גם אתה אליו»).
הפעולה קלאסית באפולוגטיקה הקוראנית: לחלץ את הפסוקים השלווים ולהתעלם מן הפסוקים המכונים «פסוקי החרב» (תובה 9:5, 9:29), לשתוק על הוויכוחים בדבר הביטול (נסח') שחילקו את האסכולות ההלכתיות במשך שנים-עשר מאות, ולהציג את התוצאה כאילו האיסלאם הוא גוף דוקטרינרי חד-משמעי, נעלה על ז'נבה. אף מומחה רציני לדין הבינלאומי ההומניטרי - לא אנטוניו קאססה, לא יורם דינשטיין ולא מרקו ססולי - לא יטען כי אמנות ז'נבה נחזו מראש בדין המלחמה האיסלאמי. ההצעה שייכת לדרשה במסגד של יום שישי, לא למדע.
אותה פעולה סלקטיבית מיושמת על ההיסטוריה: המסמך טוען כי «anti-Semitism was non-existent in the Arab world» וכי המוסלמים הגנו על היהודים באופן שיטתי. דרושה אנרגיה רוויזיוניסטית ניכרת כדי להתעלם ממעמד הד'ימי, מן הפרהוד של בגדאד (1941, 180 הרוגים), מגירוש 850,000 היהודים מארצות ערב בין 1948 ל-1972, או מן הפוגרומים בחלב (1947), בעדן (1947), בטריפולי (1945 ו-1948) או בתוניס (1967). עובדות אלה, המתועדות היטב, אינן זוכות לשורה אחת.
ההיגד נסתר גם בידי סקרי הדעה בני זמננו. לפי Pew Research Center («Unfavorable Views of Jews and Muslims on the Increase in Europe», 17 בספטמבר 2008), שיעור הדעות השליליות כלפי יהודים הגיע ל-97% בלבנון, 96% בירדן, 95% במצרים, 76% בפקיסטן ובטורקיה, ו-70% באינדונזיה - נתונים שאין להם מקבילה בחברות המערביות בנות זמננו. אותו מוסד, בסקרו «Muslim Publics Divided on Hamas and Hezbollah» (2 בדצמבר 2010), אישר כי הדעות השליליות כלפי יהודים בארצות בעלות הרוב המוסלמי שנבדקו «remained at or near record highs». הרעיון שלפיו האנטישמיות הייתה «לא קיימת בעולם הערבי» אינו עומד ולו רגע אחד במבחן אמפירי: הייצוג היתר של העוינות האנטי-יהודית בארצות המוסלמיות הוא, נהפוך הוא, אחת התוצאות היציבות ביותר של מחקר הדעה הבינלאומי.
8. ריקון הביקורת מתוכן טיעוני
פעולה אחרונה ראויה לתשומת לב. המסמך נפתח, בהקדמה, בשבח ל«חשיבות ההודאה בבורות בתפקידי מנהיגות». הרטוריקה מתוחכמת: כל בן שיח שיערער על ניתוח הטקסט מסווג מראש בקטגוריה של אלה ש«blindly follow the narratives presented by media and politicians without question». הביקורת היא אפוא, מעצם בנייתה, הוכחה לבורות.
תמרון זה של היפוך מקדים של נטל ההוכחה אופייני לשיחים אקטיביסטיים המבקשים לחסן עצמם מפני דיון. הוא הופך את הטקסט לאובייקט סגור רטורית: אין מפריכים אותו, נכנעים לו - או שנכנעים, או שמתגלים כבורים.
9. התחקיר המתכנס של אנדרו גיליגן ב-The Spectator
עבודתו העיתונאית של אנדרו גיליגן, שפורסמה ב-The Spectator ב-5 ביוני 2026 - שקריאתה הביאה אותי לגלות מסמך זה - מספקת כמה רכיבים מכריעים המשבצים את הניתוח הטקסטואלי שלעיל במיפוי מוסדי רחב יותר. רכיבים אלה ראויים להירשם כאן, שכן הם מעתיקים את משמעות מסמך NAMP מתחום השיח בלבד אל תחום התשתית הממשית של המשטרה הבריטית.
ארגון המוכר על פני כל השרשרת ההיררכית של המשטרה. גיליגן מתעד כי NAMP מסונפת ל16 לפחות מתוך 43 כוחות המשטרה הבריטיים, כי College of Policing - הגוף המקצועי של המשטרה, בפיקוח ה-Home Office - מציין אותה רשמית כ«an important part of policing» הממלאת «a crucial role in supporting our workforce». ה-College אף פיתח עמה הנחיה משותפת על הטיפול בחשודים מוסלמים: מומלץ בה כי «שעות התפילה והצום יילקחו בחשבון בעת תכנון חיפושים בבתי מוסלמים» וכי לחשודים מוסלמים במעצר יוקצו שלושים דקות בין שבירת הצום לחקירה. מה שהקריאה תיארה במישור האידאולוגי מיתרגם אפוא לדוקטרינת חקירה פלילית.
הצגה בפני הגוף המייעץ למאבק בטרור. גיליגן חושף עובדה המאריכה ישירות את ניתוחנו של פרק 7: NAMP זומנה להציג את טענותיה בפני NPCC's counter-terrorism advisory group - הגוף המייעץ הלאומי בענייני מאבק בטרור - כדי לדרוש שם את נטישת המונח «Islamist terrorism», בנימוק ש«השימוש בו בידי המשטרה תורם לפשעי שנאה כלפי האמונה». הטיעון שניתחתי במישור הרטורי הובא אפוא בפועל אל הגוף שבו מוכרעת הדוקטרינה.
טיעון המספר. גיליגן מזכיר עובדה מכרעת: מאז 1999, 94% מן ההרוגים מטרור בבריטניה נגרמו בידי איסלאמיסטים. הדרישה לאסור את המילה «איסלאמיסט» באוצר המילים המשטרתי פירושה אפוא, הלכה למעשה, איסור לנקוב ב-94% מסיבות התמותה מטרור במדינה.
ההגנה על החמאס במסמך. גיליגן מדגיש בצדק קטע מן הטקסט שציטטתי לעיל: NAMP מכנה בו «alarming and unverified stories» את הדיווחים על הזוועות שביצע החמאס ב-7 באוקטובר 2023 ולאחריו, לרבות עריפות הראש והאונס. ברם, כפי שמזכיר גיליגן, האו\"ם עצמו תיעד הן את עריפות הראש (או הניסיונות) הן את התקיפות המיניות. ולפי אמנסטי אינטרנשיונל - שגיליגן מכנה באירוניה «well-known friend of Israel» - נהרגו בפיגועים 36 ילדים ישראלים לפחות, וכן 659 אזרחים בוגרים. מסמך NAMP, המתיימר לגנות את ה«מגמה המנשלת אנושיות» כלפי הפלסטינים, מבצע בעצמו ניטול אנושיות סימטרי של הקורבנות הישראלים.
תקדים דוח שוקרוס. גיליגן מזכיר לבסוף רכיב שהאחראים הבריטיים מכירים מאז 2023: סקירת שוקרוס של התוכנית הבריטית למאבק בקיצוניות זיהתה, בין הדמויות המובילות של NAMP וסניפיה המקומיים, אנשים אשר «קידמו אנשים וארגונים אחדים בעלי דעות או זיקות מדאיגות, שיתפו תאוריות קונספירציה, חומר אנטישמי וקריאות להשמדת ישראל».
גיליגן מסכם את המצב בנוסחה הראויה להיות מצוטטת במלואה:
האנלוגיה עם השחיתות הכספית של המשטרות הבריטיות בשנות ה-1970 - שהובילה את רוברט מארק לreset מוחלט של סקוטלנד יארד - נותנת את קנה המידה לאבחנה שמציב גיליגן: איננו עוד בדיון דוקטרינרי אלא בשאלת השחיתות המוסדית. הקריאה הנוכחית, במישור האנליטי, מתכנסת עם הערכה זו.
מסקנה: אות אזעקה
מסמך NAMP אינו קרוב כלל לטיעון פשוט בזכות אי-הפליה של עובדים מוסלמים. זהו מניפסט אידאולוגי קוהרנטי, הדורש מן המשטרה הבריטית:
- לוותר על הנקיבה בשם האיסלאמיזם והג'יהאדיזם;
- לאמץ הגדרה של שנאת המוסלמים רחבה דייה כדי לכלול את הביקורת התאולוגית ואת האזכור הסטטיסטי של עובדה;
- להכיר בציונות כ«ביטוי» של שנאה זו, ובצה\"ל כ«ארגון טרור»;
- לדלל את הייחוד המשפטי של האנטישמיות בתוך קטגוריה לשונית משותפת;
- ולהציג את האפולוגטיקה הקוראנית כסטנדרט מוסרי נעלה על הדין הבינלאומי ההומניטרי.
השיטה היא בדיוק זו שהרשת המושגית של CERIF מזהה כמאפיינת את החדירה המוסדית בת זמננו של האחים המוסלמים בחברות המערביות: לא מהלך כוחני, אלא החלפה איטית - לקסיקלית, דוקטרינרית ומשפטית - המתבצעת מתוך המוסדות בשם המאבק ב«פוביה» שהגדרתה מיוצרת בידי אותם אלה שאמורה להגן עליהם.
העובדה שטקסט זה נושא את הלוגו של אגודה המוכרת בידי מפכ\"לי המשטרה הבריטיים, ושהוא מופץ מכתובת @muslim.police.uk, ראויה כשלעצמה לתשומת לבם של מקבלי ההחלטות האירופיים. אסור שיותר לשום מקבילה של NAMP לפרסם, בחותם של מוסד משטרתי, טקסט הדורש להגדיר את צבאה של מדינה בעלת ברית כ«ארגון טרור». זהו בדיוק כשל הממשל שעליו התריע ה-Bundesamt für Verfassungsschutz הגרמני ביוני 2026 (ראו סיכום CERIF של הבלעדי של BILD).
המסמך הנבחן הוא שיאה של אסטרטגיה סבלנית, הנפרשת כאן במלוא הקוהרנטיות שלה בידי מחברה עצמו. בתור שכזה, הוא מהווה מסמך בעל עניין מן המעלה הראשונה - לא בשל מה שהוא אומר, אלא בשל מה שהוא חושף על מצב התקדמותה של החדירה המוסדית של האחים המוסלמים בדמוקרטיה מערבית.
Florence Bergeaud-Blackler
אנתרופולוגית, חוקרת במרכז הלאומי הצרפתי למחקר מדעי (CNRS) (HDR)
הנשיאה-המייסדת של CERIF - המרכז האירופי למחקר ולמידע על זרם האחים המוסלמים
cerif.eu